<h1>סמ"ג עשין סימן כ"ז</h1>
<h2>דף כט.</h2>
גרסינן בפרק שלישי דראש השנה תנו רבנן לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים אלא אם כן אוכל עמהם אבל הוא פורס לבניו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות, ובהלל ובמגילה אף על פי שיצא מוציא לפי שכל ישראל ערבים זה בזה במצות, אבל ברכת הלחם והיין ושאר ברכת הפירות שאינן אלא שלא ליהנות בעולם הזה בלא ברכה ואין כאן ערבות שאין זו חובה על האדם שאם לא יהנה לא יברך הילכך אם יצא אינו מוציא, אפס ברכת המוציא שמברכין עם ברכת אכילת מצה במצה דמצוה וברכת היין שמברכין בלילי שבתות עם ברכת מקדש השבת הואיל וברכת אכילת מצה וברכת מקדש השבת הם חובה ויש כאן ערבות ואי איפשר שלא יהנה מהם ואסור ליהנות [מהם] בלא ברכה פוסק שם התלמוד [ש]אף על פי שיצא מוציא. ואומר רבינו יצחק בר שמואל [ד]הוא הדין ברכת המזון דאף על פי שיצא מוציא דיש כאן ערבות שמאחר שאכל כבר [נת]חייב לברך ומה שאנו מצריכין כזית דגן מדברי סופרים הוא כדי שיוכל לומר שאכלנו משלו הילכך מוציא אפילו מי שאכל שיעור מדאוריתא כדי שביעה וכן משמע מעובדא דינאי מלכא בפרק שלשה שאכלו (מ"ח א' ותד"ה עד ע"ש) דמסתמא אכלו בשלחן המלך כדי שביעה ולכולי עלמא אם אכל שמעון בן שטח כזית דגן היה מוציאם ואם לא שמן התורה יכול להוציא אפילו לא אכל כלל לא היה מועיל מי שאכל כזית דגן שהוא שיעור דרבנן להוציא מי שאכל כדי שביעה שהוא שיעור דאוריתא כדאמרינן בפרק מי שמתו (כ' ב') דקטן מברך בשביל אביו דווקא כשאכל אביו שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן. מיהו בירושלמי בפרק מי שמתו (דף כ"ה ב') גרסינן כל המצות שאדם פטור אדם מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת המזון והא דתנינן כל שאין חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן הא אם היה בר חיובא אפילו אם יצא מוציא אמר ר' אילא שניא ברכת המזון דכתיב ביה ואכלת ושבעת וברכת דמשמע דמי שלא אכל לא יברך, ושמא מן התורה יכול להוציא והתם מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא.
